מור ולבונה

ערכם של המור והלבונה מבוססים על כתביהם של סופרים מימי קדם ממסופוטמיה, ממצרים, מארץ-ישראל, מיוון ומרומא; וכן על תיאורי מסע, חפירות ארכיאולוגיות ומחקרים שנעשו במאה זו. על פי התורה, שימשו המור והלבונה לבישום בית המקדש. עצי המור והלבונה גדלים באופן טבעי רק בשני מקומות בעולם: בדרום-ערב ובצפון סומלי.
את המור והלבונה מפיקים באמצעות חיתוכים בקליפתם, מחתכים אלה נוזל שרף, המתקשה בבואו במגע עם האוויר, כך נוצרים גושים קטנים, המכונים לעתים 'דמעות'.

הלבונה

צבע השרף נע בין צהוב לבין ירוק חיוור, עד לחום-צהבהב זהוב. החומר שקוף בעת היאספו, אך נעשה אטום עקב שפשוף הנטיפות זו בזו בעת ההובלה. הלבונה בוערת בקלות ומפיקה עשן ריחני. משמכבים את האש, מוסיף הרמץ ללחוש עוד זמן רב ולקטר עשן לבן בעל ריח עדין וארומטי.
השימוש בשרף הלבונה נמשך במאות הראשונות לספירה, כפי שנראה מן המשנה (מסכתות זבחים, מנחות, שקלים, יומא וסוטה). יתכן שהיה שימוש דומה בבתים פרטיים, כפי שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל. במצרים ובמסופוטמיה נמצאו מבעירי קטורת, ששימשו כנראה להבערת לבונה. בעקבות נטיפי הקטורת, שנמצאו בקברות עתיקים התבססה האמונה כי הבערת לבונה מקושרת בהקלה על גלגולו הבא של האדם.

המור

צבע השרף חום-אדמדם. הוא בוער בקלות וכמעט אינו מוציא עשן, אלא עשן לבן, שאינו חריף כריח הלבונה. צבע הטיפות הקרושות של המור המשובח הוא צהוב-אדום סוגיו המשובחים פחות ניכרים בטיפות שתוכן מנומר או שחור, והטיפות בעלות האיכות הגרועה ביותר צבען שחור גם מבחוץ. עצי מור, המצויירים בנאמנות למציאות, נמצאו במקדשים שבמצרים.
בעולם העתיק שימש המור לקטורת, אך אם לשפוט על-פי מיעוט המקורות בהם נזכר שימוש כזה בספרות, הוא שימש במידה שונה מזו של הלבונה. שמן המור. ידוע לנו, לשימוש כבושם או כמישחות. נשים מרחו מור על צוואריהן ורגליהן. המור והקינמון היו המרכיבים העיקריים של הבושם המצרי, זאת בשל ריחם הדומיננטי, בשילובם יחד. באשור שרפו מור במבער שהונח למראשות החולה, כדי לטהר את האוויר והאווירה בחדר.
כיום משמשים המור והלבונה לטיהור אנרגיות שליליות בבתים ובבתי עסק,טיהור אשר גורם לפתיחת מזל.